מאת עו"ד אהרן (רוני) הרניק

לפני מספר ימים שוחחתי עם גננת צעירה הנחשבת "כוכב עולה" בתחום החינוך לגיל הרך. הבחורה (שהיא גברת מרשימה למדי) הזדעזעה ממקרה שחוותה עת נאלצה להתמודד עם תלונה שהוגשה כנגדה על תקיפה והתעללות באחד מילדי הגן. המדובר , טענה הגננת , בילד בעייתי שסבל מהתפרצויות זעם קשות ובלתי ניתנות לריסון. באחד המקרים זעם הזאטוט על חברו והחל להכותו נמרצות ולזרוק חפצים. מאחר שהרגישה כי העניינים יוצאים מכלל שליטה , הושיבה הגננת את המתפרע על כיסא המיועד לילדים בגיל הרך וחגרה את רצועות המושב לגופו למורת רוחו ולמרות התנגדותו הפיסית (שלטענתה לא הייתה מביישת את צ'אק נוריס בימיו הגדולים). משנודע לאימו של הנער (שספק אם הייתה זוכה בפרס "מחנכת השנה") כי הגננת קשרה את בנה לכיסא אצה רצה והגישה תלונה במשטרה.

מזועזעת מעצם הגשת התלונה ומעוצמת הנזק העלול להגרם לה ולפרנסתה נאלצה הגננת המצליחה להגיע לתחנת המשטרה הקרובה על מנת למסור את גרסתה. משנשאלה מהו הסיכון שחשה מהילד המתפרע ענתה כי חששה שהמצב עלול לצאת משליטה. הגננת לא יכולה הייתה להצביע על סיכון ממשי ונקודתי למתפרע עצמו או לחבריו הזאטוטים באותם רגעים.

הגננת התלוננה בפני על כך שמאישה נורמטיבית ומוערכת הפכה לעבריינית לכאורה. היא הציגה לי פרסום עיתונאי שסיפר על גננת שהדביקה בנייר דבק ילדים סוררים לכיסא ילדים ולאחר מכן נהגה להביכם ולהקניטם בפני חבריהם כשהם קשורים. "מה, ניתן להשוות אותי אליה?" – שאלה. "אצלי ילד שעושה משהו לא בסדר נענש באמצעות פינת ישיבה מיוחדת אשר בה הוא אמור לפשפש במעשיו ולחשוב מדוע נענש , להסיק מסקנות ולהפיק לקחים".

ובכן, לאותה גננת מצליחה ומוערכת , מספר מילות הבהרה:

אין ספק שהנך אישה ישרה , טובה ומוכשרת , אך לצערי לעיתים גם בארזים נופלת שלהבת ושיקול הדעת מטעה.

ילדים אינם רכושו של איש. לא של הוריהם ובוודאי לא של מחנכיהם או של הגננת שלהם. לא ניתן לעשות בהם ככל העולה על הדעת גם אם הדברים נעשים במסגרת שיקול הדעת. כבר ציין כבוד השופט (בדימוס) חשין :

"קטן הוא אדם , הוא בן-אדם , הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש , גם איש קטן , זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

בית המשפט העליון קבע:

"אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות , מכות ומשיכות אוזניים – אין מקומם בבית – הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית".

רק סכנה לחיים או לחבלה גופנית או להיזק ממשי לרכוש יכולים להצדיק שימוש בכוח סביר ובמידה. רק כשאין דרך פוגענית פחות ניתן להצדיק קשירה (ובמקרה שלך רבות הדרכים הפוגעניות פחות – מה אם לגייס את צוות הגן והרבה סבלנות?). חשש מאיבוד שליטה אינו יכול להוות סיבה לקשירת ילד לכסא. אין לבלבל בין חשש המחנך לבין הסיכון האובייקטיבי הקיים באמת. החשש טבעו לגרום לנו לקבל החלטות חפוזות ולעיתים מוטעות. אופיו של הילד כאלים וקשה לריסון יכול להוות עילה להרחקתו מהגן אך אינו יכול להוות עילה לקשירתו.
קשירה מטבעה הנה אקט משפיל ומבזה וככזה היא עלולה בנסיבות מסויימות לעלות כדי התעללות ממש.

אכן, אינך שווה לאותה גננת הקושרת את ילדי הגן. ספק גדול אם מתקיימת בך המודעות הנדרשת על מנת לגבש עבירה פלילית. פעולתך נבעה מחשש שפורש כסיכון.
עם זאת, עלייך לדעת כי במעשייך קיימת סטייה מהנורמה.

עצתי לך – בעתיד, אל תאפשרי לעצמך להנות מהספק.

* כל המידע הנכלל בטור זה הינו בבחינת מידע כללי בלבד , ואינו בגדר חוות דעת או ייעוץ משפטי מוסמך. על הקורא לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה משפטית או אחרת המסתמכת על האמור בטור.